סוכר

"החכמה האמיתית היחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום." (סוקרטס)

מת על מתוק

כשהחלטתי לטפל בבעיות גב שלי מהר מאד למדתי שאוכל זה חושב. מה שאני אוכל משפיע על התחושה ועל הכאבים (כתבתי על זה כאן). עם רוב הדברים לא היתה לי בעיה. לדוגמא, היום אני נמנע ממרגרינה לחלוטין, ולמרות שבעבר הייתי אוכל הרבה בורקסים, לא אבידה גדולה. אבל גם סוכר זה לא טוב... וסוכר אני מאד מאד אוהב. שוקולדים ועוגות גבינה וגלידת תות שדה ומיץ תפוזים סחוט. אז אני החלטתי להפחית, לא להיות פנאטי, פשוט לנסות לצרוך כמות סבירה של סוכר. אבל מה זה סביר?

כבר לא ציידים לקטים

אם נסתכל אלף שנים אחורה בזמן, סוכר היה דבר נדיר מאד להתקל בו, ככל הנראה בצורה של פירות, כמות הסוכר הזמין היה אפסי. לפני 200 שנה האדם הממוצע כבר צרך 5 קילו סוכר בשנה, היום בארה"ב האדם הממוצע צורך 60 קילו בשנה. כולנו צורכים המון סוכר, גם אם אנחנו לא אוכלים ממתקים. הסיבה היא שיצרניות המזון מוסיפות סוכר להמון מוצרים, גם כאלה שאין שום סיבה להמתיק אותם ואנחנו כל כך התרגלנו לטעם המתוק שאנחנו כבר לא שמים לב לזה. אז אנחנו צורכים הרבה יותר סוכר מאי פעם, אולי זה לא כל כך גרוע?

אגוזים

"אי אפשר לפתור את הבעיות שלנו עם אותה חשיבה שיצרה אותם." (אלברט איינשטיין)

זיכרון של כאב

היום קמתי בבוקר ולא כאב לי הגב. למעשה גם אתמול לא. יומיים ללא כאבים. דבר מוזר לקום ללא כאבים, זה מוזר בגלל שאפשר היה לחשוב שאני אקום וארגיש נפלא. אסחוט לי כוס מיץ תפוזים, כל הצבעים יהיו יפים יותר, פתאום אשים לב לציפורים שעפות מחוץ לחלון שלי, ארגיש השראה ואחשוב על חזרה לכושר. אז כל זה לא קרה לי, קמתי לבוקר חסר כאב והרגשתי כאילו חלמתי את כאבי הגב שלי, כאילו הם מעולם לא היו. אפשר אפילו לאמר תחושה קלה של ריקנות, כאילו היה לי משהו והוא אבד לי, משהו לעשות, משהו לעסוק בו. זה כמו אדם שעובד מאד קשה וטרוד לגבי הפרנסה שלו, לגבי המשכנתא, עוד מעט חגים, הילדים רוצים ללכת לדיסני על הקרח ושנה הבאה לגדולה יש בת מצווה. ואז הוא זוכה בלוטו. בסכום מטורף. בהתחלה הוא ממשיך ללכת לעבודה כרגיל, רק מתוך ההלם ואז כשהוא קולט את זה לבסוף, הוא מרגיש ריקנות אדירה. אז מה הוא אמור לעשות עכשיו? החיים מעולם לא הכינו אותו להיות אדם עשיר. השאלה היא האם אני מוכן לשחרר מהכאב. השאלה נשמעת טפשית, מי רוצה לחיות עם כאב? חבר שהפסיק לעשן אמר לי פעם שהוא עדין ותמיד יהיה בן אדם מעשן, הוא פשוט לא מעשן יותר סיגריות. בדימוי העצמי שלו הוא רואה את עצמו כאדם מעשן, עם כל עולם הדימויים והאסוציאציות שבאות עם זה. אותו דבר עם אנשים חולי סכרת או עם בעיות משקל, זה לא רק המצב הרפואי שלהם, זה גם הדימוי העצמי של להיות חולה. אני רואה את עצמי כאדם שסובל מכאבי גב. אז היום לא כואב לי הגב, האם אני אדם עם כאבים שלא כואב לו היום הגב, או האם אני אדם בריא שפעם כאב לו הגב? הבנתי שלהבריא ממחלה כרונית זה גם לשחרר ממשהו, לוותר על משהו.

מתח

"להפסיק לעשן זה הדבר הכי קל בעולם. אני יודע כי עשיתי את זה אלפי פעמים." (מארק טויין)

לא מרגיש מתוח

כולנו חיים במתח. אנחנו מוקפים במתח, אנשים מתרוצצים, עוקפים אותנו בכביש, בתור. אם חייזר היה נוחת היום בתל אביב הוא בטח היה חושב שמשהו ממש חשוב מתרחש כאן ממש עכשיו. הבסיס לכל החיים המודרניים זה מתח, זה הדבר הזה שדוחף אותנו לרצות עוד משהו, להשיג עוד משהו. בסה"כ זה דבר חיובי, זה מדרבן אותנו כחברה, בלי זה עוד היינו נראים כמו כריתים רחמנא לצלן.

פעם הייתי בחופשה ארוכה בהודו וכשחזרתי הביתה, אחרי יום, יומיים בארץ, נכנסתי לאוטו. אחרי 10 דקות עצרתי בצד ואמרתי לעצמי שאנשים מנסים להרוג אותי. פחד מוות. בהודו נוסעים ברכבים חצי מאולתרים, צמיגים שחוקים, ברקסים שחוקים, על כבישים שבמקרה הטוב סלולים. אבל הנהגים ההודים יעשו הכל בשביל לעזור אחד לשני לצאת מזה בחיים, אולי במבט ראשון זה לא נראה כך אבל הם המציאו שפת כביש מבוססת צפירות שנשמעת כמו: אפשר לעקוף? רק שניה... עכשיו אתה יכול לעקוף. הצופר הוא החלק הכי חשוב בכל כלי רכב הודי. בארץ לעומת זאת הכבישים מעולים, הרכבים 5 כוכבי בטיחות אבל הכביש הוא מסלול מירוצים. אף אחד לא יתן לך לנצח. אחרי שבוע בארץ כבר לא מרגישים את זה, מתרגלים לזה וזה הופך להיות נורמאלי שוב.